מפסגת הר הכרמל ירדה אלינו הציירת החיפאית אהובה שרמן כדי לפתוח תערוכתה השלוש עשרה (בגלריה לים) בהפגינה דחיית הפיגורציה והמעבר לציור המופשט. ציירת זו, שהספיקה במשך עשר שנים להציג בבירות העולם באירופה, אמריקה, ובדרום אפריקה קנתה לה שם בסגנונה הייחודי של תמונות נוף ומראות טבע, ואומנותה משמשת לה אתגר להעלות דיוקנה של ממלכת אדם, עיירות, הרים, אדמה וערוצים, בעוד שהאדם עצמו אינו ניכר (ורק לפעמים בצללית) על בדיה הערפיליים. המתבונן בתמונותיה נפעם ממיזוג הצבעים הקליטים של הזהוב והצהוב, הארגמן והטורקיז, ודייקנות המכחול. אך ספק אם המעבר אל שוני התמטיקה וגלישה לקומפוזיציה אסוציאטיבית מסייע בידה לשמור על התקשורת בינה ובין ציוריה. הצבע הדומיננטי אשר שלט בתקופת יצירתה הקודמת הבליט קודם כל האווירה הכמעט מיסטית, של חצי עיגול בתים וסמטאות המתפרסות לפי איזה קוד פנימי בהוותם מוצגים מופנמים, אווריריים וחפויים אור מסוים של נוף ירושלמי, נגבי, או גלילי. אהובה שהשתלמה אצל מורים ישראליים אינה עומדת בדיוק על תקן אקדמי. היא משתמשת בחומרים קונבנציונליים אך יודעת להפיק מהם האפקט המקרב מבחינה ויזואלית המראה אל הצופה. הטבע שלה איננו מחוספס אם כי הוא נסער.
הוא מורכב אך עם זאת אינו קונקרטי. בדיה נעימים לעין כי הם כובשים אותך ברבגוניותם האימפרסיוניסטית. המעבר מהממשות החושנית אל המרומז, של ציורים לוהטים יותר, אינו מעיד בהכרח על מאבק והתמודדות, ויש בו אולי יותר תוספת ווראיציות על הנושא האחד. הטבע הפייסני מתחיל להיעלם כיוון שגם האובייקט-העיירות והסמטאות איבדו תומתן ורזיהן. הים אינו עוד השטח החיצוני כי אם עמקי מצולותיו. הגעש אינו מגיע לזעזוע אם כי כותרות היצירה מכריזות על "זלעפות", "התפרצות", ו"סערה כחולה". אהובה ממעטת כיום בפרטים קטנים ולאחר סינון של מחשבה היא מעבירה הטבע  לצורה מתומצתת יותר של דיונות אינסופיות וגבהים לאופקי אופקים. היא עדיין מחפשת היופי שבנוף והטבע משמש לה מקור השראתי, אך ההדגשה היא לאותם נצנוצים הנותרים לאחר החוויה הבלתי אמצעית. הציירת אינה נמנית על אסכולת אידאית ואינה מכריזה על "אני מאמין" אמנותי. אין בשורה חבויה במשטחי ציוריה, אך ערכי היופי מתבטאים באותה ערגת חושים לתפוס האווירה, האור, והצבע כקומפוזיציה מרשימה והצלחה אומנותית.